מהחשק אל החפץ

אבל למה לטעת עצים? מי יודע מה יהיה פה עד שהם יגדלו? כך שואלות.ים אותי המתוודעים לדבר היער. נראה שבעיקר ילדים מבינים בלי הסברים מיותרים את מלאכת שתילת העצים, אולי באופן לא מודע הם מבינים שהם יהנו מהם יותר מאיתנו המבוגרים.

לפעמים נדמה לי שזה איזה מין דחף פנימי, שאין ברירה אלא לטעת עצים, שמוטב לשתול עצים היום מאשר לחלום על נדל"ן עתידי, שיום אחד בטח נצטרך את זה ממש, ובכלל שאין לאן ללכת ומוטב לעשות כאן ועכשיו.

"חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, שעיקר תוקפו מובלט בעץ החרוב" הרב קוק לכבוד ט"ו בשבט על פי הרב קוק, מקור החשק הוא החפץ, הרצון להוציא מהכוח אל הפועל, לעשות מתוך דאגה לדורות הבאים, נתינה. עץ החרוב משמש כסמל לנתינה הזו, שכן החרוב נותן פירותיו רק לאחר שבעים שנה, תקופה חיים שלמה ע"פ חז"ל. ----------------- היכולת לתקן עולם היא כצמיחת העץ. האדם אינו יכול אלא לזרוע זרעי כוונה, נטעים ולתמוך בצמיחתם. התיקון, כמו גם צמיחת העץ, נמשך על פני דורות ופירותיו נראים אחרי שנים. סיפורי חוני המעגל היו החביבים עלי ביותר מילדות. חוני מורגל היה בעבודת השם ובנשיאת פירותיה מיד. אולם, במסכת תענית בתלמוד הבבלי ישנו מקרא יוצא דופן עליו נאמַר מפי רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: ----------------- פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת? אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה. אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי. יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם. עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשֵׁן שִׁבְעִים שָׁנָה.

כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא. אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה. רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים. הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן? אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ. אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ. הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ. אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי", וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – וָמֵת.

אָמַר רָבָא! זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא". ---------- שווה לחכות לו לחרוב, שייתן פירותיו. מיצוי נוזלי של פירותיו (דבש חרובים) מלא בכל טוב (ברזל וסידן אשלגן ומגנזיום), מומלץ לשלב את החרוב במרקחות המזינות את הדם, מחזקות את העיכול, מפנות ליחה ממערכת הנשימה וממערכת העיכול. ---------- ארבעים ושמונה חרובים גדלים בסבלנות